ככה כשהיית ילדה הייתי לוקחת אותך לים. זה היה בחוץ־לארץ, ואני הייתי לועסת סוכריות מנטה ומכניסה אותן בפה שלך, וכמה שלא היית קטנה, היית אוכלת את הסוכריות.
היו שם עמודים כאלו מעץ, שהיו יוצאים מתוך המים, ועליהם קורות רחבות, ובין הקורות היו רווחים, דרכם אפשר היה לראות את הים שמתחת, רוחש וחשוך, מפוספס באור חיוור, בפסים צרים שנפגמו על ידי הצל שלנו. הולכות ככה יד ביד, את היית בטוחה שזו מין חיה, שונה מהים הגדול, שהיה מואר, שהמים בו צלולים, וסירות הלכו מצד לצד.
פחדת, שהרגל הקטנה שלך תיתפס ברווחים, והחיה תנגוס בה. אני לא יודעת מי שם בך מחשבות כאלו כבר כשהיית קטנה, וכמה שלא ניסיתי לתת לך סוכריות, לא הייתי מצליחה להרגיע אותך. שאלתי את ד״ר נגל, והוא המליץ לי לא להגביל אותך, לתת לך לעשות מה שאת מרגישה.לילדים יש חושים משלהם, קלרה, הוא היה אומר. ואז, כשהיינו יורדות לרציף, היית עוזבת לי את היד, רצה מהר אל אבא שלך, שתמיד היה מקדים אותנו, הולך לפנינו כבר מבית הקפה. ועוד לפני שהיינו מגיעות למדרגות העץ, הוא כבר היה בקצה, רחוק, עומד מול הים ומסתכל קדימה במשקפת הציפורים שלו.רק אל אבא שלך רצית. וכשרצת אליו לא פחדת מכלום. לא מהחיה שמתחת, ולא מהמקומות בהם המעקה היה כל כך גבוה עד שיכולת לעבור מתחתיו. אבל אני פחדתי, ולא יכולתי לעצור אותך.אבא היה מרגיש מתי תתחילי לרוץ, ובמין משחק שאני לא הבנתי, אבל היה מוסכם על שניכם, הוא לא היה מפנה את מבטו. הוא בטח היה שומע את הצעדים הקטנים שלך, אבל כאילו לא שם לב. הוא רק היה מוריד את היד שאחזה במשקפת הציפורים, שם את המשקפת על הכתף, פותח את הזרועות, מפנה את הכפות אליך, רק מאותת לך. את רצת, ולפי הצעדים הייתי רואה כמה את שמחה. אבל רגע לפני שהיית מגיעה אליו, היית מאיטה, והתנועה שלך היתה משתנה. פתאום היית מתחילה להסס, איפה לשים את הרגל, איך לדרוך, והאיש הזה, שפתאום לא ידעת מי הוא, ואם הוא יכיר אותך.אבל אז אבא היה מסתובב, מחבק אותך, מרים באוויר, נותן לך לראות עם המשקפת. ולא היית מצליחה, כי המרווח בין העיניים היה גדול מדי. היית מבקשת ממנו שיסדר לך, אבל גם אז לא היית מצליחה. למרות זאת, היית מעמידה פנים שאת כמו אבא, עומדת בקצה הרציף, מסתכלת בציפורים.עד שאני הייתי באה כבר היית משתעממת, מבקשת מאבא שיוריד אותך למטה, וכבר לא פחדת מכלום. הולכת ככה בינינו, ואנחנו מחזיקים לך בידיים, ואת מזמזמת את הטעמים של הגלידה שנקנה לך בסככה שעל החוף.אבל פעם היה באמצע הרציף קבצן אחד. וכשרצת, פתאום ראית אותו ונעצרת. אבא לא שם לב, הוא עשה את התנועות הרגילות. העיף מבט אחרון דרך המשקפת, הוריד אותה על הכתף, ישר את הזרועות והפנה אליך את כפות הידיים, מביט אל הים.את עצרת לפני הקבצן, כמעט לא פחדת, נמשכת אליו. היית קטנטונת וסקרנית, בכל דבר רצית לגעת, והושטת יד כאילו את מתכוונת לגעת בו. הוא נעמד על שתי הידיים, והפנה אליך את הרגל, שהיתה קטועה מעל לברך. אבל פתאום הוא אמר משהו בקול נמוך, ואת צחקת. אחר־כך הוא אמר עוד משהו, ואת הפסקת לצחוק, והלכת צעד לאחור. הסתכלת סביב וראית את הים, ואת הרווחים ברציף.אני ראיתי איך את מתחילה ללכת לאחור. המעקה היה גבוה, הראש שלך היה עובר מתחת בלי בעיות. את כאילו לא פחדת, אבל המתח בתנועות שלד גדל. אני צעקתי אלכם, והתחלתי לרוץ כמו משוגעת.הוא עמד ככה עם הגב אליך, האבא הזה שלך, שכל השנים לא סיפרתי לך עליו. עם הידיים הגדולות שלו, שרואות אותך מפחדת. ממשיך להביט בים כאילו הוא בודק אותי. אומר את אולי האמא האמיתית, את זה אפשר לדעת, אבל אצלי אי אפשר, אז בואי נראה מה קורה כעת. אני התחלתי לרוץ כמו משוגעת, אבל הוא הגיע אליך לפני.כי שכבתי שם בתוך השנאה שלי, על הרציף, והגב כאב לי מהנפילה, ואני הסתכלתי על הגלים שמתחת, ועל הקורות של המעקה, שהטילו על הפנים שלי צל. הוא עמד מעלי, רגוע ושלו. ואת היית לידו, שואלת אמא מה קרה. אני אמרתי כלום חמודה אבל באותו הרגע ידעתי בדיוק את כל מה שיקרה. במין וודאות היה לי ברור שיותר לא נדבר אף מלה. שהוא יעזוב אותי עם גויה אחת מבית המרקחת של פלדמן. שהוא ימות במלחמה ואנחנו לא. שנעלה לארץ ואני לעולם לא אתחתן, אבל גם לא אזכיר אותו. הוא לא יהיה קיים, ואת לא תשאלי, עד שיהיה מאוחר מדי. כי תלכי לבן־שמן, ותתיישבי בנגב, והסיפור עליו יהיה לא חשוב, לא שייך.עד שגם את תהיי אמא, ויהיו לך ילדים משלך.וזה בכלל לא הפריע לי לראות את שניכם, מחזיקים ככה ידיים מעלי, שלווים ורגועים, לא מבינים מה אני שוכבת לי ככה על הגב. לא מבינים מה קרה, למה אני שותקת, עם המחשבות שלי, והידיעה הזאת. מסתכלת באוניה שמתקרבת לרציף, באנשים שיורדים ממנה, חוזרים עם נעלי הליכה ותרמילי גב מטיול בהרים. נותנת לכם להקים אותי, ופתאום אני באמצע מחזיקה לשניכם את הידיים. ואת היית כזאת בוגרת, עם רצינות על השפתיים, כאילו את מבינה הכל. והאבא שלך לא שם לב. הולכים לאכול גלידה, ואחר־כך מקשיבים לתזמורת כלי הנשיפה בפארק, ונאנחים קצת כי כבר ערב, וסוף השבוע נגמר, ומחר צריך לחזור לעבודה.ככה כשהיית ילדה הייתי לוקחת אותך לים. זה היה בחוץ־לארץ, ואני הייתי לועסת סוכריות מנטה ומכניסה אותן בפה שלך, וכמה שלא היית קטנה, היית אוכלת את הסוכריות.
היו שם עמודים כאלו מעץ, שהיו יוצאים מתוך המים, ועליהם קורות רחבות, ובין הקורות היו רווחים, דרכם אפשר היה לראות את הים שמתחת, רוחש וחשוך, מפוספס באור חיוור, בפסים צרים שנפגמו על ידי הצל שלנו. הולכות ככה יד ביד, את היית בטוחה שזו מין חיה, שונה מהים הגדול, שהיה מואר, שהמים בו צלולים, וסירות הלכו מצד לצד.
פחדת, שהרגל הקטנה שלך תיתפס ברווחים, והחיה תנגוס בה. אני לא יודעת מי שם בך מחשבות כאלו כבר כשהיית קטנה, וכמה שלא ניסיתי לתת לך סוכריות, לא הייתי מצליחה להרגיע אותך. שאלתי את ד״ר נגל, והוא המליץ לי לא להגביל אותך, לתת לך לעשות מה שאת מרגישה.לילדים יש חושים משלהם, קלרה, הוא היה אומר. ואז, כשהיינו יורדות לרציף, היית עוזבת לי את היד, רצה מהר אל אבא שלך, שתמיד היה מקדים אותנו, הולך לפנינו כבר מבית הקפה. ועוד לפני שהיינו מגיעות למדרגות העץ, הוא כבר היה בקצה, רחוק, עומד מול הים ומסתכל קדימה במשקפת הציפורים שלו.רק אל אבא שלך רצית. וכשרצת אליו לא פחדת מכלום. לא מהחיה שמתחת, ולא מהמקומות בהם המעקה היה כל כך גבוה עד שיכולת לעבור מתחתיו. אבל אני פחדתי, ולא יכולתי לעצור אותך.אבא היה מרגיש מתי תתחילי לרוץ, ובמין משחק שאני לא הבנתי, אבל היה מוסכם על שניכם, הוא לא היה מפנה את מבטו. הוא בטח היה שומע את הצעדים הקטנים שלך, אבל כאילו לא שם לב. הוא רק היה מוריד את היד שאחזה במשקפת הציפורים, שם את המשקפת על הכתף, פותח את הזרועות, מפנה את הכפות אליך, רק מאותת לך. את רצת, ולפי הצעדים הייתי רואה כמה את שמחה. אבל רגע לפני שהיית מגיעה אליו, היית מאיטה, והתנועה שלך היתה משתנה. פתאום היית מתחילה להסס, איפה לשים את הרגל, איך לדרוך, והאיש הזה, שפתאום לא ידעת מי הוא, ואם הוא יכיר אותך.אבל אז אבא היה מסתובב, מחבק אותך, מרים באוויר, נותן לך לראות עם המשקפת. ולא היית מצליחה, כי המרווח בין העיניים היה גדול מדי. היית מבקשת ממנו שיסדר לך, אבל גם אז לא היית מצליחה. למרות זאת, היית מעמידה פנים שאת כמו אבא, עומדת בקצה הרציף, מסתכלת בציפורים.עד שאני הייתי באה כבר היית משתעממת, מבקשת מאבא שיוריד אותך למטה, וכבר לא פחדת מכלום. הולכת ככה בינינו, ואנחנו מחזיקים לך בידיים, ואת מזמזמת את הטעמים של הגלידה שנקנה לך בסככה שעל החוף.אבל פעם היה באמצע הרציף קבצן אחד. וכשרצת, פתאום ראית אותו ונעצרת. אבא לא שם לב, הוא עשה את התנועות הרגילות. העיף מבט אחרון דרך המשקפת, הוריד אותה על הכתף, ישר את הזרועות והפנה אליך את כפות הידיים, מביט אל הים.את עצרת לפני הקבצן, כמעט לא פחדת, נמשכת אליו. היית קטנטונת וסקרנית, בכל דבר רצית לגעת, והושטת יד כאילו את מתכוונת לגעת בו. הוא נעמד על שתי הידיים, והפנה אליך את הרגל, שהיתה קטועה מעל לברך. אבל פתאום הוא אמר משהו בקול נמוך, ואת צחקת. אחר־כך הוא אמר עוד משהו, ואת הפסקת לצחוק, והלכת צעד לאחור. הסתכלת סביב וראית את הים, ואת הרווחים ברציף.אני ראיתי איך את מתחילה ללכת לאחור. המעקה היה גבוה, הראש שלך היה עובר מתחת בלי בעיות. את כאילו לא פחדת, אבל המתח בתנועות שלד גדל. אני צעקתי אלכם, והתחלתי לרוץ כמו משוגעת.הוא עמד ככה עם הגב אליך, האבא הזה שלך, שכל השנים לא סיפרתי לך עליו. עם הידיים הגדולות שלו, שרואות אותך מפחדת. ממשיך להביט בים כאילו הוא בודק אותי. אומר את אולי האמא האמיתית, את זה אפשר לדעת, אבל אצלי אי אפשר, אז בואי נראה מה קורה כעת. אני התחלתי לרוץ כמו משוגעת, אבל הוא הגיע אליך לפני.כי שכבתי שם בתוך השנאה שלי, על הרציף, והגב כאב לי מהנפילה, ואני הסתכלתי על הגלים שמתחת, ועל הקורות של המעקה, שהטילו על הפנים שלי צל. הוא עמד מעלי, רגוע ושלו. ואת היית לידו, שואלת אמא מה קרה. אני אמרתי כלום חמודה אבל באותו הרגע ידעתי בדיוק את כל מה שיקרה. במין וודאות היה לי ברור שיותר לא נדבר אף מלה. שהוא יעזוב אותי עם גויה אחת מבית המרקחת של פלדמן. שהוא ימות במלחמה ואנחנו לא. שנעלה לארץ ואני לעולם לא אתחתן, אבל גם לא אזכיר אותו. הוא לא יהיה קיים, ואת לא תשאלי, עד שיהיה מאוחר מדי. כי תלכי לבן־שמן, ותתיישבי בנגב, והסיפור עליו יהיה לא חשוב, לא שייך.עד שגם את תהיי אמא, ויהיו לך ילדים משלך.וזה בכלל לא הפריע לי לראות את שניכם, מחזיקים ככה ידיים מעלי, שלווים ורגועים, לא מבינים מה אני שוכבת לי ככה על הגב. לא מבינים מה קרה, למה אני שותקת, עם המחשבות שלי, והידיעה הזאת. מסתכלת באוניה שמתקרבת לרציף, באנשים שיורדים ממנה, חוזרים עם נעלי הליכה ותרמילי גב מטיול בהרים. נותנת לכם להקים אותי, ופתאום אני באמצע מחזיקה לשניכם את הידיים. ואת היית כזאת בוגרת, עם רצינות על השפתיים, כאילו את מבינה הכל. והאבא שלך לא שם לב. הולכים לאכול גלידה, ואחר־כך מקשיבים לתזמורת כלי הנשיפה בפארק, ונאנחים קצת כי כבר ערב, וסוף השבוע נגמר, ומחר צריך לחזור לעבודה.ככה כשהיית ילדה הייתי לוקחת אותך לים. זה היה בחוץ־לארץ, ואני הייתי לועסת סוכריות מנטה ומכניסה אותן בפה שלך, וכמה שלא היית קטנה, היית אוכלת את הסוכריות.היו שם עמודים כאלו מעץ, שהיו יוצאים מתוך המים, ועליהם קורות רחבות, ובין הקורות היו רווחים, דרכם אפשר היה לראות את הים שמתחת, רוחש וחשוך, מפוספס באור חיוור, בפסים צרים שנפגמו על ידי הצל שלנו. הולכות ככה יד ביד, את היית בטוחה שזו מין חיה, שונה מהים הגדול, שהיה מואר, שהמים בו צלולים, וסירות הלכו מצד לצד.פחדת, שהרגל הקטנה שלך תיתפס ברווחים, והחיה תנגוס בה. אני לא יודעת מי שם בך מחשבות כאלו כבר כשהיית קטנה, וכמה שלא ניסיתי לתת לך סוכריות, לא הייתי מצליחה להרגיע אותך. שאלתי את ד״ר נגל, והוא המליץ לי לא להגביל אותך, לתת לך לעשות מה שאת מרגישה.לילדים יש חושים משלהם, קלרה, הוא היה אומר. ואז, כשהיינו יורדות לרציף, היית עוזבת לי את היד, רצה מהר אל אבא שלך, שתמיד היה מקדים אותנו, הולך לפנינו כבר מבית הקפה. ועוד לפני שהיינו מגיעות למדרגות העץ, הוא כבר היה בקצה, רחוק, עומד מול הים ומסתכל קדימה במשקפת הציפורים שלו.רק אל אבא שלך רצית. וכשרצת אליו לא פחדת מכלום. לא מהחיה שמתחת, ולא מהמקומות בהם המעקה היה כל כך גבוה עד שיכולת לעבור מתחתיו. אבל אני פחדתי, ולא יכולתי לעצור אותך.אבא היה מרגיש מתי תתחילי לרוץ, ובמין משחק שאני לא הבנתי, אבל היה מוסכם על שניכם, הוא לא היה מפנה את מבטו. הוא בטח היה שומע את הצעדים הקטנים שלך, אבל כאילו לא שם לב. הוא רק היה מוריד את היד שאחזה במשקפת הציפורים, שם את המשקפת על הכתף, פותח את הזרועות, מפנה את הכפות אליך, רק מאותת לך. את רצת, ולפי הצעדים הייתי רואה כמה את שמחה. אבל רגע לפני שהיית מגיעה אליו, היית מאיטה, והתנועה שלך היתה משתנה. פתאום היית מתחילה להסס, איפה לשים את הרגל, איך לדרוך, והאיש הזה, שפתאום לא ידעת מי הוא, ואם הוא יכיר אותך.אבל אז אבא היה מסתובב, מחבק אותך, מרים באוויר, נותן לך לראות עם המשקפת. ולא היית מצליחה, כי המרווח בין העיניים היה גדול מדי. היית מבקשת ממנו שיסדר לך, אבל גם אז לא היית מצליחה. למרות זאת, היית מעמידה פנים שאת כמו אבא, עומדת בקצה הרציף, מסתכלת בציפורים.עד שאני הייתי באה כבר היית משתעממת, מבקשת מאבא שיוריד אותך למטה, וכבר לא פחדת מכלום. הולכת ככה בינינו, ואנחנו מחזיקים לך בידיים, ואת מזמזמת את הטעמים של הגלידה שנקנה לך בסככה שעל החוף.אבל פעם היה באמצע הרציף קבצן אחד. וכשרצת, פתאום ראית אותו ונעצרת. אבא לא שם לב, הוא עשה את התנועות הרגילות. העיף מבט אחרון דרך המשקפת, הוריד אותה על הכתף, ישר את הזרועות והפנה אליך את כפות הידיים, מביט אל הים.את עצרת לפני הקבצן, כמעט לא פחדת, נמשכת אליו. היית קטנטונת וסקרנית, בכל דבר רצית לגעת, והושטת יד כאילו את מתכוונת לגעת בו. הוא נעמד על שתי הידיים, והפנה אליך את הרגל, שהיתה קטועה מעל לברך. אבל פתאום הוא אמר משהו בקול נמוך, ואת צחקת. אחר־כך הוא אמר עוד משהו, ואת הפסקת לצחוק, והלכת צעד לאחור. הסתכלת סביב וראית את הים, ואת הרווחים ברציף.אני ראיתי איך את מתחילה ללכת לאחור. המעקה היה גבוה, הראש שלך היה עובר מתחת בלי בעיות. את כאילו לא פחדת, אבל המתח בתנועות שלד גדל. אני צעקתי אלכם, והתחלתי לרוץ כמו משוגעת.הוא עמד ככה עם הגב אליך, האבא הזה שלך, שכל השנים לא סיפרתי לך עליו. עם הידיים הגדולות שלו, שרואות אותך מפחדת. ממשיך להביט בים כאילו הוא בודק אותי. אומר את אולי האמא האמיתית, את זה אפשר לדעת, אבל אצלי אי אפשר, אז בואי נראה מה קורה כעת. אני התחלתי לרוץ כמו משוגעת, אבל הוא הגיע אליך לפני.כי שכבתי שם בתוך השנאה שלי, על הרציף, והגב כאב לי מהנפילה, ואני הסתכלתי על הגלים שמתחת, ועל הקורות של המעקה, שהטילו על הפנים שלי צל. הוא עמד מעלי, רגוע ושלו. ואת היית לידו, שואלת אמא מה קרה. אני אמרתי כלום חמודה אבל באותו הרגע ידעתי בדיוק את כל מה שיקרה. במין וודאות היה לי ברור שיותר לא נדבר אף מלה. שהוא יעזוב אותי עם גויה אחת מבית המרקחת של פלדמן. שהוא ימות במלחמה ואנחנו לא. שנעלה לארץ ואני לעולם לא אתחתן, אבל גם לא אזכיר אותו. הוא לא יהיה קיים, ואת לא תשאלי, עד שיהיה מאוחר מדי. כי תלכי לבן־שמן, ותתיישבי בנגב, והסיפור עליו יהיה לא חשוב, לא שייך.עד שגם את תהיי אמא, ויהיו לך ילדים משלך.וזה בכלל לא הפריע לי לראות את שניכם, מחזיקים ככה ידיים מעלי, שלווים ורגועים, לא מבינים מה אני שוכבת לי ככה על הגב. לא מבינים מה קרה, למה אני שותקת, עם המחשבות שלי, והידיעה הזאת. מסתכלת באוניה שמתקרבת לרציף, באנשים שיורדים ממנה, חוזרים עם נעלי הליכה ותרמילי גב מטיול בהרים. נותנת לכם להקים אותי, ופתאום אני באמצע מחזיקה לשניכם את הידיים. ואת היית כזאת בוגרת, עם רצינות על השפתיים, כאילו את מבינה הכל. והאבא שלך לא שם לב. הולכים לאכול גלידה, ואחר־כך מקשיבים לתזמורת כלי הנשיפה בפארק, ונאנחים קצת כי כבר ערב, וסוף השבוע נגמר, ומחר צריך לחזור לעבודה.ככה כשהיית ילדה הייתי לוקחת אותך לים. זה היה בחוץ־לארץ, ואני הייתי לועסת סוכריות מנטה ומכניסה אותן בפה שלך, וכמה שלא היית קטנה, היית אוכלת את הסוכריות.היו שם עמודים כאלו מעץ, שהיו יוצאים מתוך המים, ועליהם קורות רחבות, ובין הקורות היו רווחים, דרכם אפשר היה לראות את הים שמתחת, רוחש וחשוך, מפוספס באור חיוור, בפסים צרים שנפגמו על ידי הצל שלנו. הולכות ככה יד ביד, את היית בטוחה שזו מין חיה, שונה מהים הגדול, שהיה מואר, שהמים בו צלולים, וסירות הלכו מצד לצד.פחדת, שהרגל הקטנה שלך תיתפס ברווחים, והחיה תנגוס בה. אני לא יודעת מי שם בך מחשבות כאלו כבר כשהיית קטנה, וכמה שלא ניסיתי לתת לך סוכריות, לא הייתי מצליחה להרגיע אותך. שאלתי את ד״ר נגל, והוא המליץ לי לא להגביל אותך, לתת לך לעשות מה שאת מרגישה.לילדים יש חושים משלהם, קלרה, הוא היה אומר. ואז, כשהיינו יורדות לרציף, היית עוזבת לי את היד, רצה מהר אל אבא שלך, שתמיד היה מקדים אותנו, הולך לפנינו כבר מבית הקפה. ועוד לפני שהיינו מגיעות למדרגות העץ, הוא כבר היה בקצה, רחוק, עומד מול הים ומסתכל קדימה במשקפת הציפורים שלו.רק אל אבא שלך רצית. וכשרצת אליו לא פחדת מכלום. לא מהחיה שמתחת, ולא מהמקומות בהם המעקה היה כל כך גבוה עד שיכולת לעבור מתחתיו. אבל אני פחדתי, ולא יכולתי לעצור אותך.אבא היה מרגיש מתי תתחילי לרוץ, ובמין משחק שאני לא הבנתי, אבל היה מוסכם על שניכם, הוא לא היה מפנה את מבטו. הוא בטח היה שומע את הצעדים הקטנים שלך, אבל כאילו לא שם לב. הוא רק היה מוריד את היד שאחזה במשקפת הציפורים, שם את המשקפת על הכתף, פותח את הזרועות, מפנה את הכפות אליך, רק מאותת לך. את רצת, ולפי הצעדים הייתי רואה כמה את שמחה. אבל רגע לפני שהיית מגיעה אליו, היית מאיטה, והתנועה שלך היתה משתנה. פתאום היית מתחילה להסס, איפה לשים את הרגל, איך לדרוך, והאיש הזה, שפתאום לא ידעת מי הוא, ואם הוא יכיר אותך.אבל אז אבא היה מסתובב, מחבק אותך, מרים באוויר, נותן לך לראות עם המשקפת. ולא היית מצליחה, כי המרווח בין העיניים היה גדול מדי. היית מבקשת ממנו שיסדר לך, אבל גם אז לא היית מצליחה. למרות זאת, היית מעמידה פנים שאת כמו אבא, עומדת בקצה הרציף, מסתכלת בציפורים.עד שאני הייתי באה כבר היית משתעממת, מבקשת מאבא שיוריד אותך למטה, וכבר לא פחדת מכלום. הולכת ככה בינינו, ואנחנו מחזיקים לך בידיים, ואת מזמזמת את הטעמים של הגלידה שנקנה לך בסככה שעל החוף.אבל פעם היה באמצע הרציף קבצן אחד. וכשרצת, פתאום ראית אותו ונעצרת. אבא לא שם לב, הוא עשה את התנועות הרגילות. העיף מבט אחרון דרך המשקפת, הוריד אותה על הכתף, ישר את הזרועות והפנה אליך את כפות הידיים, מביט אל הים.את עצרת לפני הקבצן, כמעט לא פחדת, נמשכת אליו. היית קטנטונת וסקרנית, בכל דבר רצית לגעת, והושטת יד כאילו את מתכוונת לגעת בו. הוא נעמד על שתי הידיים, והפנה אליך את הרגל, שהיתה קטועה מעל לברך. אבל פתאום הוא אמר משהו בקול נמוך, ואת צחקת. אחר־כך הוא אמר עוד משהו, ואת הפסקת לצחוק, והלכת צעד לאחור. הסתכלת סביב וראית את הים, ואת הרווחים ברציף.אני ראיתי איך את מתחילה ללכת לאחור. המעקה היה גבוה, הראש שלך היה עובר מתחת בלי בעיות. את כאילו לא פחדת, אבל המתח בתנועות שלד גדל. אני צעקתי אלכם, והתחלתי לרוץ כמו משוגעת.הוא עמד ככה עם הגב אליך, האבא הזה שלך, שכל השנים לא סיפרתי לך עליו. עם הידיים הגדולות שלו, שרואות אותך מפחדת. ממשיך להביט בים כאילו הוא בודק אותי. אומר את אולי האמא האמיתית, את זה אפשר לדעת, אבל אצלי אי אפשר, אז בואי נראה מה קורה כעת. אני התחלתי לרוץ כמו משוגעת, אבל הוא הגיע אליך לפני.כי שכבתי שם בתוך השנאה שלי, על הרציף, והגב כאב לי מהנפילה, ואני הסתכלתי על הגלים שמתחת, ועל הקורות של המעקה, שהטילו על הפנים שלי צל. הוא עמד מעלי, רגוע ושלו. ואת היית לידו, שואלת אמא מה קרה. אני אמרתי כלום חמודה אבל באותו הרגע ידעתי בדיוק את כל מה שיקרה. במין וודאות היה לי ברור שיותר לא נדבר אף מלה. שהוא יעזוב אותי עם גויה אחת מבית המרקחת של פלדמן. שהוא ימות במלחמה ואנחנו לא. שנעלה לארץ ואני לעולם לא אתחתן, אבל גם לא אזכיר אותו. הוא לא יהיה קיים, ואת לא תשאלי, עד שיהיה מאוחר מדי. כי תלכי לבן־שמן, ותתיישבי בנגב, והסיפור עליו יהיה לא חשוב, לא שייך.עד שגם את תהיי אמא, ויהיו לך ילדים משלך.וזה בכלל לא הפריע לי לראות את שניכם, מחזיקים ככה ידיים מעלי, שלווים ורגועים, לא מבינים מה אני שוכבת לי ככה על הגב. לא מבינים מה קרה, למה אני שותקת, עם המחשבות שלי, והידיעה הזאת. מסתכלת באוניה שמתקרבת לרציף, באנשים שיורדים ממנה, חוזרים עם נעלי הליכה ותרמילי גב מטיול בהרים. נותנת לכם להקים אותי, ופתאום אני באמצע מחזיקה לשניכם את הידיים. ואת היית כזאת בוגרת, עם רצינות על השפתיים, כאילו את מבינה הכל. והאבא שלך לא שם לב. הולכים לאכול גלידה, ואחר־כך מקשיבים לתזמורת כלי הנשיפה בפארק, ונאנחים קצת כי כבר ערב, וסוף השבוע נגמר, ומחר צריך לחזור לעבודה.